מפגש כזה עוד לא היה לה..

"אני יושבת מולה, והנה זה שוב קורה" היא משתפת אותי כבר בתחילת המפגש שלנו.
"משהו בהתנהגות שלה מקפיץ אותי. אני מרגישה את הכעס עולה, את חוסר האונים. רגע לפני שאני אומרת משהו שאולי אתחרט עליו, אני עוצרת. שואלת את עצמי – למה זה כל כך מטלטל אותי?"

אני רואה את המבט שלה. רואה את העצב בעיניים שלה.
והיא ממשיכה: "ופתאום אני רואה. זו לא רק היא. זו אני."

כן מתוך השיח שלנו על האתגר בזוגיות שלה, היא פגשה אותה. את הילדה שהייתה. זה בכלל לא קשור אליו, זה מה שקורה לה מול עצמה.
מה שקורה לה עכשיו מול הבת שלה

היא משתפת איך כשהבת שלה מתעקשת על העצמאות שלה.
"אני פוגשת את הילדה שהייתי – זו שרצתה חופש, אבל פחדה לטעות. כשהיא מתמרדת, אני נזכרת כמה רציתי לומר "לא" בביטחון, אבל הקול הפנימי אמר לי להיות "ילדה טובה". כשהיא לא מקשיבה, אני פוגשת את הכאב ההוא – את התחושה שאף אחד לא באמת הקשיב למה שהלב שלי אמר".

אני רואה את העצב. את הכאב עולה.
הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן.

והנה זה בא – היא מתחילה להבין.
כל ביקורת שהייתה לה על אמא שלה, כל הפעמים שהיא הבטיחה לעצמה "אני אהיה אחרת", כל הכעסים שהיא שמרה – עכשיו הם חוזרים אליה דרך הבת שלה. דרך בן הזוג שלה.
והאמת? זה לא נוח.

אבל עכשיו היא יכולה לבחור.
היא יכולה לתת לביקורת להכתיב את הבחירות שלה,
או שהיא יכולה לרפא עצמה.
לעצור.
להקשיב.

אז אני מזמינה אותה לנשום.
לראות את הילדה הקטנה שבה.
וזה השיעור הכי עמוק שהורות וזוגיות נותנות לנו – מפגש עם עצמנו, גם דרך הילדים שלנו. דרך הילדים שבנו.

תהליך זוגי הוא גם הזדמנות להתבונן פנימה על האוטומטים שלנו ולבחור דרך פעולה חדשה יחד.
מייטיבה יותר
נעימה יותר

ולפעמים יותר קל להתחיל לבחור מי אנחנו רוצים להיות מול הילדים שלנו.
הם המראה שלנו

איזה שיקוף הילד/ה שלך נותן לך בימים אלה?

והתמונה אתם שואלים? היא מתוך "סט צילומים" ב AI של Dana Israeli המוכשרת. הייתי חייבת לנסות