יש דברים שרק קיבוצניקים מבינים

הם הגיעו אליי כמה חודשים לתוך המלחמה ולתקופה המאתגרת הזו שכולנו כאן במדינה שלנו חווים. הם קיבלו עליי המלצה חמה ואז עוד לא ידענו על המכנה המשותף של של שלושתנו – קיבוצניקים מימי הלינה המשותפת.

למי שלא מכיר רק אגיד שלפני כמה עשורים בקיבוץ היינו ישנים בבתי הילדים והזמן עם ההורים היה מאוד קצר במהלך היום, כך שחווינו אותם לרוב מרחוק והיו התמודדויות מורכבות לעיתים, שהיום בתוך בגרות שלנו ובזוגיות חלקנו פוגשים אותם בדרכים שונות.

בשיחה הטלפונית שהראשונה שלי עם טל, היא שיתפה על המורכבות שהם חווים עם לידת הילד השני ואיך כל כך הרבה התמודדויות צפות להם עכשיו והם חייבים עזרה.

ככה היא אמרה.

כמו תמיד הצעתי שגם הבעל ידבר איתי גם לפני שאנחנו מתחילים. זה חלק חשוב בתהליך מבחינתי, ששני בני הזוג בוחרים.
קבענו מועד לפגישת זום ראשונה.

יום לפני היא כתבה לי: "שירי עזבי זה מיותר. אנחנו כנראה צריכים להתגרש. כלום כבר לא יכול לעזור לנו"😢.

נשמתי איתה תוך כדי שאני עונה לה והצעתי לה שניפגש לפחות לפגישה אחת ואחריה הם יחליטו אם ואיך להמשיך.

הפגישה הראשונה נתנה לשניהם אפשרות להניח דברים שלא נאמרו וגם להקשיב אחד לשניה. הם עברו שנתיים מאוד מאתגרות מלאות בשינויים והתמודדויות וכל הכאבים של שניהם, תרתי משמע, צפו.
הם בחרו להמשיך איתי לתהליך שכלל פגישות פרטניות וזוגיות. הם התמסרו.

המפגשים איתם התקיימו בזום, חוץ משניים שהוא הצליח להגיע וליהנות מהקסם של הקליניקה שלי בים🌊.

אחרי כל מפגש פרטני או זוגי, היו נופלים להם אסימונים כל כך משמעותיים, שחלקם ממש הביאו ריפוי גם לקשרים שלהם עם ההורים שלהם וכמובן איפשרו להם להביא יותר חמלה והקשבה ופחות אימפולסיביות לקשר המיוחד שלהם. לזהות את הפצעים של כל אחד ולא לתת לאוטומטים שלהם לנהל את הזוגיות שלהם. הם התבגרו.

הם למדו להיות צוות, לקחת זמן אישי לכל אחד מהם ולהצליח לייצר יחד זמן זוגי משותף חדש, בתוך ההורות הצעירה.

השלב שהם הגיעו אליי היה ממש קריטי עבורם, ממש צומת דרכים וכמה טוב שהם בחרו לקבל עזרה וליווי ולהעניק לעצמם ולילדים שלהם מתנה לדרך❤️