הפוסט הזה מוקדש לכל ההורים המיוחדים (כן, כן כולנו מיוחדים)
אם הייתי יודעת אז…
בזמן שהיית בטיפול נמרץ כשאת רק בת 10 ימים ואני רק עשרה ימים בעלת התואר "אמא" והרופא הבכיר הסתובב ואמר לי: " אנחנו לא יודעים מה יש לה. אבל כל עוד שהיא כאן היא בסכנת חיים"
אם הייתי יודעת אז…
כשבכל הגעה למיון הייתי מחזיקה אותך בכח, עם עוד צוות של אחיות, שרק לא תזוזי ואת צרחת בבכי קורע לב, ואני רק המשכתי להחזיק אותך העיקר שהרופא (כן כן, רופא מיוחד היה מגיע) יימצא את הוריד החמקמק ויצליח להוציא לך 2 cc למבחנה, שנוכל לדעת מה מס' הזהב של הלאוצין ולהתחיל לתת לך את הטיפול הנדרש.
אם הייתי יודעת אז…
כשהמחנכת בבית ספר הסתכלה עלינו בפנים לא ברורות ורק אמרה כמה אתגרים וקושי יש לך (גם בלימודים…) ואולי בכל זאת יש כאן קשב וריכוז וכדאי לאבחן ואז באבחון הכי מקיף שיש שעשינו לך, כל הקטע הרגשי שאיתו את מתמודדת באתגר של קבלת המחלה הכרונית שיש לך והדרישות שלה, טשטש את הכל. ולך היה חשוב פשוט ליהיות כמו כולם.
אם הייתי יודעת אז…
שתסיימי את כל הבגרויות של כיתה יא' שאותה תסיימי גם בהצטיינות.
שתעברי בהצלחה את התיאוריה והשבוע תתחילי שיעורי נהיגה
ושתעשי תוכניות על איזה תפקיד תעשי בצבא (ברור עשית הכל כדי שיאשרו לך להתנדב לעלות על מדים) ומה את רוצה ללמוד אחרי…
אם רק הייתי יודעת אז…
את מה שאני יודעת היום, הייתי מחבקת את עצמי ואומרת תמשיכי, כל בכי, כל תסכול, כל אתגר בדרך שווה את זה
תודה עלייך אהובה של אימוש
תודה שהענקת לי את השליחות של חיי ובזכותך אני עוזרת לעוד כל כך הרבה אנשים לעשות דרך מופלאה עבורם ועבור הילדים שלהם.
התמונה היא כשהיינו בדרך להרצאה שהעברתי במרכז הרפואי רמב"ם להורים עם המחלה המתוקה שלנו MSUD ונוי באה איתי ואפילו עלתה לבמה לענות על שאלות של ההורים.
